במשך אלפי שנים, בני ובנות סין מכלל הקשת החברתית נהגו לחלוט את עלי התה לכדי משקה שריפא את גופם, ושפתח בפניהם את שערי הרוח והיצירתיות. עלי התה, שמקורם מעצי התה הפראיים של יערות יונאן בדרום - מערב סין, נלעסו על ידי חקלאי השדה בכדי לשמור על ערנותם במהלך עבדות האדמה המתישה, ונשתו בידי המיסטיקנים של הרי סצ'ואן על מנת לשמר את בריאותם ולקדם את מסעם אל עבר חיי האל-מוות. סגולותיו הרוחניות והרפואיות של התה שזרו אותו בספרי הרפואה המוקדמים ביותר, בטקסים הדתיים של המנזרים הבודהיסטים, ובמפגשי כתיבת השירה, הקליגרפיה והציור של מעמד המלומדים. המשורר לו דונג (Lu Dong) משושלת הטאנג, לא יכל לבטא זאת טוב יותר בשירו "שבע קערות התה":
一碗喉吻润， 二碗破孤闷。
三碗搜枯肠， 惟有文字五千卷。
四碗发轻汗， 平生不平事，尽向毛孔散。
五碗肌骨清， 六碗通仙灵。
七碗吃不得也， 唯觉两腋习习清风生。
蓬莱山，在何处？玉川子乘此清风欲归去。
"הקערה הראשונה מלחחת את שפתיי וגרוני.
הקערה השנייה שוברת את בדידותי.
הקערה השלישית חודרת לקרביי הצחיחים.
הקערה הרביעית מעוררת בי זעה קלה שבקלים.
בקערה החמישית הנני כבר מטוהר.
הקערה השישית קוראת לי אל עולמם של בני האלמוות.
הקערה השביעית היא האחרונה –
לא יכול אני לשתות עוד.
הר בני האלמוות, היכן אתה נמצא?
רוכב אני על משב הרוח הקליל, מרחף לי הרחק מכאן."
"התה מביא להתעוררות הגוף, לסיפוק התודעה, ולהתמדה במטרה"
עקב שימושו הנרחב וסגולותיו הרבות, אין זה מפתיע שהתה לא חמק מעיניהם של בני האצולה וקיסריה של סין, שגם כן רצו חלק בתרומות הרבות שיש לאותו משקה פלאי להציע. את הקשר בין האצולה הסינית לתה ניתן לגלות באחת האגדות המפורסמות והידועות ביותר בנוגע למקורותיו של המשקה המסתורי. בעודו יושב בצלו של עץ תה ומרתיח את מימיו, המלך המיתולוגי שן-נונג (shen nong 神农), שעל פי האגדה לימד את העם הסיני את סודות החקלאות, גילה לפתע כי כמה מעלי העץ עשו דרכם אל תוך מי הקנקן הרותחים. כאשר זה לגם מן התערובת, התמלא הוא בפליאה מטעמו הנהדר ומתחושת ההתעלות שחווה, והפציר בנתיניו לשתות את המשקה בעודו מכריז "התה מביא להתעוררות הגוף, לסיפוק התודעה, ולהתמדה במטרה".
שושלת האן
מהממצאים המוקדמים ביותר של כלי תה בסין ובעולם ניתן לראות את הקשר העמוק בין האצולה הסינית לבין שתיית תה. בקברו של הקיסר ג'ינג (景帝) משושלת האן (חאן), ששלט בקיסרות הסינית במחצית הראשונה של המאה ה – 2 לפנה"ס, אינספור כלי תה מילאו את היכלי קברו, אם כי אין זה ברור אם שימש המשקה לרפואת הקיסר המנוח או אם להנאתו. לפני התפתחותן של טכנולוגיות ייצור תה ששיפרו את טעמו, כמו אידוי העלים, אשר מנעו את מה שבני התקופה קראו לו "המים המרים", התקשה התה להתחרות בשיכר שנכח בטקסי החצר הקיסרית ובחיי היומיום של בני התקופה. כבר במילון שנכתב על ידי ז'אנג – יי (Zhang Yi) מהמאה ה – 4 לספירה, מופיעות טכניקות שונות להכנת תה, הכוללות את אפיית העלים, טחינתם לכדי אבקה, צלייתם וערבובם עם תבלינים שונים כמו ג'ינג'ר ושיזף (Jujube).
תה מתובלן זה התאים כל כך לחיך של אנשי התקופה, עד כדי כך שסין של המאה ה – 5 התאפיינה בבהלת תה, שכללה צריכה מוגברת של המשקה בידי חלקים נרחבים באוכלוסייה. תהליך זה ביסס באופן סופי את המעבר של התערובת מתרופה משמרת חיים למשקה פופולארי אותו שותים להנאה. אותה בהלה לא חמקה מחצרותיהם המפוארים של שליטיה השונים של סין, שבאותה תקופה חולקה בין מספר ממלכות שהתחרו על הבכורה. אהבתו לתה של הקיסר וו – די (wu di 武帝) משושלת צ'י הדרומית, הביאה אותו לקבוע כי לתה מקום מרכזי במנחות אשר יוגשו לנשמתו לאחר מותו בשנת 493 לספירה.
שושלת טאנג
המאה ה – 5 למעשה הניחה את התשתית להפיכתו של התה למשקה הלאומי של סין כפי שהוא מוכר כיום. שושלת טאנג ששלטה על סין מהמאה ה – 7 ועד למאה ה –10, הייתה לתור הזהב של שתיית תה בסין, ומכאן להפיכתו לסמל מובהק של התרבות הסינית. מאה השנים הראשונות של השוללת התאפיינו בשלטון מרכזי יציב, ובצמיחה כלכלית ודמוגרפית. היא הייתה אימפריה קוסמופוליטית ששלטונה השתרע מחופי סין ועד לערבות הצחיחות ומדבריות מרכז אסיה. בירתה, צ'אנג-אן (שיאן Xi'an של היום), הייתה עיר ענק של כמיליון תושבים, חלקם מאותו ערב רב של עמים עליה שלטה, שהשפיעו בהתאמה על התרבות החומרית והרוחנית של הקיסרות הסינית. סחורות אקזוטיות כמו שום וכלי כסף עשו דרכם לשווקי הערים, וכסאות עץ בגימור לקה עשו דרכם אל תוך בתי הסינים כך ששינו את המרחב הביתי שלהם עד ללא הכר, וגם את הדרך שבה שתו תה. לצד זאת, גם דתות זרות, כמו הדת הבודהיסטית, הלכו ותפסו מקום מרכזי יותר בחיי היומיום של נתיני השושלת והחצר הקיסרית.
כבודו ומעמדו של אדם נמדד בסוגי התה שהיו בחזקתו, ובאופן בו הגיש אותו לאורחיו.
בתוך הפריחה החומרית והתרבותית הזאת, הלך ונהיה התה מוצר צריכה יותר ויותר מבוקש, מה שהביא להתפתחותן של שיטות שונות לגידול ומכירה שלו. נשים צעירות קטפו את התה בציפורניהן בכדי שזיעת עורן וחום גופן לא יפגעו בטעם העלים, והתה נדחס לכדי עוגות ולבנים בכדי למנוע מפגעי מזג האוויר והזמן לפגום בטריותו. תה מסוג זה נקרא אז ״תה ירוק דחוס״, על אף כי מדובר בתה בעל אופי וטעם שונה מאוד מתה ירוק של היום. התה האיכותי והיקר ביותר גדל על רכסי ההרים, לא פעם בהשגחת המנזרים הבודהיסטים, וערכן של עוגות תה דחוס מן הסוג האיכותי נמדד בזהב. מי שהכתיבו את הסטנדרט לתרבות צריכת התה היו משפחות האצולה שתרו אחר סוגי התה האיכותיים ביותר, וששכרו מומחי תה שירכשו אותו ויחלטו אותו במיטב המומחיות. מסיבות תה נערכו במירב הפאר וההדר, וכבודו ומעמדו של אדם נמדד בסוגי התה שהיו בחזקתו, ובאופן בו הגיש אותו לאורחיו. זה ביסס את מקומו של התה כסמל סטטוס מבוקש. החצר הקיסרית הקימה לראשונה שדות גידול קיסריים בכל רחבי סין, אשר העלו את התה האיכותי ביותר כמנחה לארמון, חלקן במחוזות פוג'יאן (Fujian), אנחוי (Anhui), גוואנגדונג (Guangdong), וז'ה-ג'יאנג (Zhejiang), המהווים עד היום את מרכזי הגידול העיקריים בדרום מזרח סין.
תרבות התה המפוארת של שושלת טאנג הגיעה לסיומה עם המרידות הקשות של סוף המאה ה – 8, אך אלה הכינו את התשתית לאופן בו שתו תה בשושלת סונג ששלטה בסין החל מחציה השני של המאה ה – 10. במהלך אותן מרידות, מחוז סצ'ואן, שחמק מהכאוס החברתי והפוליטי בה הייתה שרויה שאר האימפריה הסינית, הפך לגן עדן של מגדלי תה, ובכך משך אליו חקלאים רבים לעיסוק במלאכת גידול התה. עקב מצבה הכלכלי הקשה של הקיסרות, לצד הרווחיות הרבה הגלומה בגידול תה, הפך התה למונופול קיסרי, והסחר הפרטי בו נאסר בחוק. לאחר ששושלת סונג עלתה לשלטון בשנת 960, והיציבות הפוליטית שבה למרחב הסיני, אותם מגדלי תה ממחוז סצ'ואן כבר נהיו למומחים באומנות גידול התה. אלה היו אמונים על הקמתן של שדות הגידול הקיסריים החדשים. מרבית התה מהשדות הקיסריים המשיך להימכר לטובת הכנסות החצר, אך במקום אחד, היה התה מוקדש לשתיית הקיסר ואנשי הארמון באופן בלעדי, הלא הוא "הגן הצפוני" (bei yuan) שבמחוז פוג'יאן, הידוע כיום כרכס הרי וו-יי (Wuyi Shan).
שושלת סונג והגן הצפוני
"הגן הצפוני" הוקם תחילה בכדי לספק תה לשליטי ממלכת טאנג הדרומית, אך לאחר איחוד סין תחת שושלת סונג, הניסיון והמוניטין של התוצרת שלו הפכו אותו לספק התה המובחר של החצר הקיסרית. ב"גן הצפוני" היו 25 שדות תה שהשתרעו על שטח של 13 קמ״ר וכארבעים תחנות שבהן עיבדו את התה. עקב מעמדו המובחר, בשונה משדות תה קיסריים אחרים בהן עמלו עובדי כפייה, ב"גן הצפוני" הועסקו קוטפות ומעבדי תה מקצועיים. עלי התה אשר נקטפו באופן אישי לקיסרים, נגזרו באמצעות מספריים עשויים זהב, מנהג שהמשיך עד לנפילת הקיסרות הסינית במאה ה - 20 ושנקרא "החיתוך הקיסרי". התה שנקטף ב"גן הצפוני" נדחס לכדי עוגות שכללו תחריטים של דרקון ועוף החול (פניקס), שהיו לחיות המיתולוגיות המייצגות את הקיסר והקיסרית. עוגות אלה הופקו מהעלים שנחשבו לאיכותיים ביותר – קטיף של עלה בודד לצד ניצן, ללא עלים נוספים על הגבעול. תהליך זה ערך בין שישה לחמישה עשר יום, בהתאם לגודל העוגה. תחילה, עלי התה עברו אידוי עדין תוך שימור טעמם, לאחר מכן נלחצו העלים במשך לילה שלם על מנת למצות מתוכם את המרירות. בהמשך, נכתשו העלים יחד עם מים לכדי עיסה שנמזגה לתבניות הדרקון ועוף החול, ולבסוף יובשו במשך כמה ימים.
עוגות הדרקון ועוף החול היו למוצר יוקרתי השמור לשכבות הגבוהות ביותר של החברה הסינית. תה זה הוגש בידי הקיסרים לאנשי ממשל ומלומדים יוצאי דופן כאות הוקרה, מה שמיצב בחברה הסינית את הקשר בין הגשת תה לבין כבוד והכנסת אורחים עד היום. הדבר משתקף בטקסי התה המוקדשים להורים ולזקני המשפחה בידי הזוג המתחתן במהלך החתונות הסיניות, מנהג שקיים עד היום במתכונות שונות בסין רבתי. כאשר עוגות אלה הוגשו בחצר הקיסרית, הן נטחנו לכדי אבקה דקה אליה הוסיפו מים רותחים, ויחד נטרפו על ידי מברשות במבוק עד למרקם הנחשק. למעשה שושלת סונג הצמיחה את אופן הגשת התה המאפיינת עד היום את הדרך בה שותים תה ביפן.
שושלת סונג לא רק הצמיחה דרכים חדשות לשתות תה, אלא גם את הקיסר היחיד שכתב יצירה שלמה המוקדשת לנושא, הקיסר סונג חויזונג (song huizong 宋徽宗) ששלט בסין בין השנים 1101 – 1125. חויזונג היה לדמות שנויה במחלוקת בהיסטוריה הסינית. מצד אחד, קיסר נהנתן שהביא לנפילתה של צפון סין לידי שבטים ברברים מהצפון, ומנגד, גאון הדור בעל ידע עמוק במדע, רפואה, אסטרונומיה, אומנות, קליגרפיה, ושירה. חויזונג אף צייר בעצמו כמה יצירות, וכתב שירה על גבי אינספור יצירות אחרות. בין תחומי העניין הרבים שלו, גם התה תפס בליבו מקום לא מבוטל, מה שהביאו לכתוב יצירה שלמה בנושא. יצירתו "חיבורים על תה מתקופת דה-גואן״ (Daguan Chalun) עוסק בכל הידע שהיה על תה באותה תקופה, החל מתהליך הגידול והעיבוד של סוגי התה השונים, האופן בו ניתן לדרג ולסווג תה לפי איכות, ועד לדרך בה יש להגישו. בספרו, הקדיש הקיסר חויזונג פרק שלם לתה המועדף עליו, הלא הוא התה הלבן, אותו גידלו משפחות ספורות שבשטחן היו עצי תה פראיים (גו שו, gu shu) ושהיו מומחים בעיבוד של אותו תה נדיר. הקיסר תיאר את עלי התה הלבן כדקים מאוד, וככאלה הזוהרים באור הירח. על פיו, עצי התה הללו אינם ניתנים לתירבות, ולכן רק אותן משפחות שאצלן גדלו העצים ידעו לייצר את עוגות התה הלבן הנחשקות אותן תאר בתשוקה כ"זוהרות כמו הירקן (Jade) האיכותי ביותר". את טעמו ומרקמו של התה הלבן תאר כהרמוני מבפנים ומבחוץ, שטיפול לא נכון יחרב לחלוטין את טעמו נעלה.
חיבתו הגדולה של הקיסר חויזונג לתה לא באה לידי ביטוי רק בכתיבה על תה ושתייתו, אלא גם בציורים המתארים את תרבות התה הססגונית של שושלת הסונג. בציוריו ניתן לראות כיצד תה שהוכן על ידי משרתים הוגש לאורחים היושבים לצד שולחנות ערוכים במיטב הפאר וההדר. לצד השתלבותו של התה במעגלי השירה, הקליגרפיה והציור אותם ערך הקיסר באופן תדיר, השתלב הוא גם במשחק הנקרא "תחרות התה", במהלכו על המארח ואורחיו לנחש את סוג התה ומוצאו לאחר לגימה ממנו. משחק זה ביטא את הידע והעושר של האדם, מתוך ההנחה שאיש מתורבת ובעל מעמד מחזיק ברשותו את סוגי התה הנדירים ביותר, ואף מגלה בהם הבנה עמוקה ובקיאות. אין זה מפתיע כיצד אדם שהווייתו מושרשת ברדיפת הידע, היצירה האינטלקטואלית והאומנותית נקשר באופן כה עמוק לתרבות התה, מתוך סגולותיו הפסיכואקטיביות כמעורר טבעי, ומתוך הקשר התרבותי האינהרנטי בין שתיית תה ותרבות גבוהה. בכך, הקיסר חויזונג למעשה מגלם בגופו וברוחו את תרבות התה של תקופת שושלת סונג, כמשקה הנקשר למעמד, תרבות ורוח היצירה.
שושלת מינג
סחר התה הפורה עם עמי הערבות של צפון ומערב סין כלל לא פעם גם תה בתפזורת משדות התה של סצ'ואן, שהיה זול יותר לייצור, מפאת נוהגם של אותם שבטים השוכנים בשוליה של סין לערבב את התה עם חלב בקר או עזים, לא הוקנתה חשיבות יתרה לאיכות העלים. מכאן שאותו נוהג החל לחלחל לשאר סין, בייחוד לאור פריחתם של בתי תה מקומיים בכל רחבי הקיסרות, שגם כן רצו לחסוך עלויות ולמקסם רווחים. הבעיה הגלומה במכירה של תה בתפזורת קשורה לצמצום משמעותי בחיי המדף שלו. לכן, בתקופת שושלת מינג, ששלטה בסין החל מהמאה ה - 14, מגדלי התה עלו על פתרון מבריק לאותה בעיה בתצורת תה מחומצן, מה שלימים יקרא תה אולונג ו- תה אדום (תה שחור). בפועל, עלי התה הושארו להתחמצן באוויר הפתוח לפני שחוממו, תהליך שהאריך את חיי המדף שלהם והגביר את עמידותם.
שושלת צ׳ינג
בשנת 1644, בירת שושלת מינג נכבשה בידי השבטים המנצ'ורים מצפון לסין, ושושלת צ'ינג, האחרונה בתולדותיה של סין, למעשה הוקמה. שושלת צ'ינג הייתה אימפריה רחבת ידיים שמתחה את גבולות המרחב הסיני אל עבר מקומן בהווה, כמו כיבוש הרמה הטיבטית, ערבות שינג'יאנג, ואף מעבר לכך. על מנת לשלוט בטריטוריה כה עצומה, ובאוכלוסייה כה מגוונת, לא פעם אימצו השליטים המנצ'ורים סממנים תרבותיים מאותם עמים. הקיסרים המנצ'ורים, שמוצאם מאותם עמים צפוניים, שתו כמנהגם את התה שלהם עם חלב. אך, קיסר אחד היה ידוע בהערכתו הרבה לתרבות והמסורת הסינית ונהג לא פעם לשתות את התה שלו גם כמו נתיניו הסינים. הקיסר צ'יאנלונג (Qianlong), ששלט בקיסרות 61 שנה, בין השנים 1735 – 1796, היה חובב אומנות ושירה מושבע, ובנוסף, גם אהב לטייל ולסייר ברחבי האימפריה שלו. אחד מהיעדים המועדפים עליו הייתה העיר האנגז'ואו (Hangzhou) במחוז ז'ה-ג'יאנג, שם אהב להנות מיופיו המרהיב של ה"אגם המערבי" (xi hu) בעודו לוגם מתה ירוק מקומי ידוע, תה הלונגג'ינג (Longjing). הקיסר כה אהב את תה הלונגג'ינג עד כדי כך שכתב שיר המבטא את אותה חוויה בשם "להנות מתה הלונגג'ינג כל עוד ניתן":
龙井新茶龙井泉，一家风味称烹煎。
寸芽生自烂石上，时节焙成谷雨前。
何必团凤夸御茗，聊因雀舌润心莲。
呼之欲出辨才在，笑我依然文字禅。
"תה לונג ג'ינג שזה עתה נקטף בקרבת מעיין "באר הדרקון",
מאחד הבתים, ריח הטעם המקומי המפורסם עולה מאדי רתיחת המים.
מעט ניצנים פורחים ונולדים, והטחב החל לצמוח מעצמו על הסלעים,
רגע לפני האביב, יובשו העלים בעמק, בדיוק לפני הגשמים.
איך אפשר שלא להתקבץ יחדיו, לשבח ולפאר את התה של הקיסר,
בזכותו, לרגע קת, ליבי הטהור כלוטוס מואר.
רגע לפני שמתגלה ההבדל בין העבר שלי לכאן ועכשיו,
עולה בי צחוק, וכמו משכבר הימים, המילים נכתבות, והתודעה השתתקה..."
מסעותיו המפורסמים של הקיסר צ'יאנלונג למחוזות הדרומיים של סין הולידו את אחת האגדות המפורסמות הנוגעת לתרבות התה הקנטונזית. על פי האגדה, נכחו הקיסר ומשרתו בבית תה במחוז גוואנגדונג, שם חזה לראשונה הקיסר בטכניקת מזיגת התה המקומית. טכניקה זו כללה קנקנים שכאשר מחממים את מימיהם, המים נמזגים מתוכם אל תוך כוסות המונחות בקרבתם, ללא מגע אדם. הקיסר כה נדהם עד שהחליט לנסות זאת בעצמו ולמזוג תה למשרתו באותו האופן. מכיוון שהקיסר נהג להסתיר את זהותו באותן מסעות על מנת לראות את המציאות כפי שהיא ללא מצג שווא, המשרת החרד שלא יכל להשתחוות לקיסר בדרך המסורתית, הודה לו באמצעות נקישת שתי אצבעותיו על השולחן כאות תודה. מכאן שאותה מסורת של הודאה השתרשה ברחבי דרום סין, וכיום אף בסין כולה.
"הכיצד יוכל הקיסר לשרוד יום אחד ללא כוס תה?"
אהבתו הרבה של הקיסר צ'יאנלונג לתה עיצבה גם את חיי החצר הקיסרית, כך שבכל חודש ירחי ראשון, ערך הוא מסיבות תה ושירה עם מלומדים שנבחרו בקפידה. במהלך המאורע, על המלומדים היה לכתוב שיר בנושא אותו בחר הקיסר, ותה הוענק על ידו לכותבים הטובים ביותר, מה שנחשב לכבוד הגדול ביותר שאדם יכל לקבל בקיסרות הסינית. בנוסף, מסיבות ענק של תה נערכו על ידו בהיכל "הטהרה השמימית", בהן נכחו אלפי פקידים ואנשי חצר, לרגל ציון ימי הולדת, או טקסים חשובים. אהבתו הרבה של הקיסר לתה באה לידי ביטוי באחד הסיפורים המפורסמים הנוגעים אליו. שם מסופר כיצד כאשר רצה הקיסר לפרוש מתפקידו בערוב ימיו, קראו המשרתים באוזנו "הכיצד תוכל הקיסרות לשרוד ללא קיסרה אפילו יום אחד?" אך להם השיב הקיסר בתגובה: "הכיצד יוכל הקיסר לשרוד יום אחד ללא כוס תה?". בדומה לקיסר חויזונג, הקיסר צ'יאנלונג גם כן היה מדיום שביטא את הקשר העמוק שבין תה לאומנויות השונות, וגם ככר פורה לפולקלור בלתי נגמר סביב המשקה המופלא, שפועם בלב הסינים עד היום.
המסורת וההיסטוריה הסינית לימדו את אותם קיסרים כי התה הוא לא סתם עוד משקה, אלא דרך חיים של טקס, יצירה אומנותית גבוהה, ותרפיה לגוף והנפש. כפי שעולה משירו של הקיסר צ'יאנלונג, התה עורר בו השראה לתאר את הקסם הגלום ברגע פשוט של התבוננות בנוף המרהיב, ופתח צוהר גם להתבוננות פנימית עמוקה ושלווה. מהו ערכו של רגע אחד של שקט, השזור בשגרת היומיום המתוחה, בו התערובת הקסומה הזו מלטפת בחמימות את הגרון, ומרפאת את הגוף והנפש ממנת הסטרס היומית. בדומה למיסטיקנים שתרו אחר האלמוות באמצעות שתיית תה בהריה הגבוהים של סין, גם קיסרי התה של סין ממשיכים לחיות לנצח דרך היצירה התרבותית שהותירו, ודרך הסיפורים והאגדות המספורים סביב שולחנות התה של הסינים עד היום.
Comments